top of page
בספר השירים שהוצאתי לפני עשר שנים עמדה 'נפשי-הכותבת' על 'פסת לבי', על 'עצבותי הכחולה',
על 'דמות הענקים שבאה עלי ועל הלמות צעדיה', ובעיקר בלטה בו תחושת הבדידות והכמיהה לאהבה.
הספר סוגר בשיר "בְּשׂוֹרַת הַמַּבּוּל", ובו השורות:
"כָּבֵד וְרָווּי הָיָה אָבִי כְּחַשְׁרַת הָעֲנָנִים אֲשֶׁר כִּסּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם בְּלֵיל הֻלַּדְתִּי."
מלים שיש בהן אָב, לידה (= אֵם) וכעס גדול, בדמות ענני השחור. זה הקיום האנושי, חיים שצומחים
מתוך שבר גדול! בדיוק כמו בסיפור המבול במקרא שם הכעס על "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס", מוביל
להשמדת "כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה" ומסתיים בהתפייסות ובתובנה:
"וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר
הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ."
(בראשית ח', 21-22)
ספרי זה מביא מענה לשאלות שעולות בספר השירים, וגם אם רק כדי לאפשר את המשך התמסרותי
לכתיבה משוחררת, ראוי היה שייכתב!
שאול בן ציון
bottom of page